ערב יום השואה. בדיוק חזרנו מהאזכרה בבית הכנסת. אני יושבת לי עם הספר לזכרך, קוראת מה שרשמנו עליך ואליך – צוחקת.. בוכה... מתנצלת.. נזכרת בחיוך ורואה אותך מולי שמחה ומלאת חיים. כמו שראוי שנזכור אותך. כמו שהיית!
ובעיקר פשוט מתגעגעת...
כבר חצות וכמו בכל שנה ב- 6 השנים האחרונות, אני מתיישבת לכתוב לך משהו. לזכרך.
יום שני היום. יום השואה. ממש כמו אז לפני 7 שנים ארורות. עדיין לא נתפס כמה זמן חלף.
באותה שבת אחרונה שהיית איתנו היינו אלון ואני בית החולים. בשבת בצהרים הרופאים קראו לנו ואמרו לנו שאת "לא מסתדרת עם המכונה" (מכונת ההנשמה), שצריך להחליף מכונה למשהו חזק יותר ושחייבים דיאליזה לנקות קצת רעלים. אמרנו להם שיעשו מה שהם מבינים כדי לעזור לך. בתמימותי, שאלתי את הרופאה מה יהיה אם גם עם המכונה הזו לא תסתדרי. היא אמרה שאחר כך אין להם כבר איך לעזור לך. עוד לא הבנו את המשמעות. האמנו שתשתפרי. לא עלה על דעתנו משהו אחר.
גם יום למחרת כשבישרו לנו שהתפוצצו לך נגעים של האספרגילוס בריאות ושהנוזלים מקשים עליך לנשום גם עם המכונה – לא הבנו. האמנו בכל ליבנו שזו ירידה לצורך עליה ושכך האנטיביוטיקה וכל התרופות שאת מקבלת "יחדרו" לנגעים וסוף סוף ישפיעו.
עד הרגע האחרון לא הבנו. כולנו. האמנו באמת ובתמים שאם נהיה לצידך, נשיר לך שירים שאת אוהבת, נאמר לך כמה אנחנו אוהבים ושתהיי חזקה – תבריאי. כי מה זאת אומרת? את הרי הכי חזקה! עברת המון ויצאת מזה תמיד! לא ראינו שום אפשרות אחרת. תמיד אמרת שאנחנו נותנים לך את הכח להמשיך – אז ניסינו לתת לך כח.
כשאבא צלצל לאחים שלך שיבואו להיפרד באחד מהימים – כל כך כעסתי. רבתי איתו. לא הרשיתי לו להיכנס אליך לחדר "עם האנרגיות השליליות שלו".
אמא, כרגיל – את הבנת דברים הרבה לפנינו. הבנת הרבה לפנינו שזה נגמר. אחרי שהבנתי שאת הבנת כעסתי שלא נפרדת מאיתנו, שלא אמרת לי משהו, שלא נתת לנו להיפרד. אבל בראיה לאחור - נפרדת מאיתנו – עם כל אחד בדרכך ועם הרמה שהוא יכל להכיל כנראה באותו שלב. אני אישית לא הבנתי. הייתי בטוחה שהנה יהיה לך עוד סיפור לאוסף הסיפורים שלך וכבר ראיתי אותך בעיניי רוחי על הספה החומה-אדמדמה שלך שאבא קנה לך ליום ההולדת – מרימה את הרגליים על הריקליינר ומגוללת בפני מזל בפעם המיליון את מה שעבר עליך באזייברג'ן. צחקנו שפשוט נגמרו לך כבר הסיפורים אז את חייבת עוד אחד לאוסף – כדי לגוון.
טעיתי.
אמא, עזבת אותנו פה – אבא וחמישה ילדים. המומים. כואבים.
הטבע חזק מהכל ויחד עם הכאב העצום שבתוכנו ולא עוזב אותנו לרגע, עם הסלע שהתיישב לנו מתחת לסרעפת – אנחנו גם ממשיכים בחיים, עד כמה שבתחילה זה היה נראה (לי לפחות) בלתי אפשרי. אנחנו ממשיכים בלי לשכוח אותך ואת איתנו יום יום.
בצמתים שונים – גם קטנים ויומיומיים – אנחנו חושבים מה היית אומרת, מה היית מייעצת ואיך היית פועלת את במקומנו. אנחנו שואלים אחד את השני המון את השאלות הללו.
בשבע השנים שחלפו חלקנו התחתנו, הצטרפו למשפחה נכדים נוספים לשתי הבכורות שהשארת כשנלקחת. את כבר סבתא לתשעה נכדים – את קולטת?
אני רואה את ילדנו וכואבת כל כך שהפסדת אותם. שהם הפסידו אותך.
אני נזכרת כל פעם במשפט שאמרת לי פעמים רבות "חכי חכי.. מה שאת עושה לי - הילדים שלך יחזירו לך כפליים!". כרמל ואני צוחקות כל הזמן שאת בטח יושבת לך למעלה על איזה ענן וצוחקת עליי..
בימים האחרונים ישבתי עם עמרי ועם הספר שהכנו לזכרך במלאת 5 שנים לפטירתך. כל יום עברנו על כמה עמודים. הוא שומע עליך הרבה, אבל היה לי חשוב שאת הימים שלפני האזכרה נקדיש לך ושתהיה לו תמונה יותר ברורה שלך בראש, עכשיו כשהוא כבר גדול.
סיפרתי לו על סבתא בלה שכל כך אהבה את ילדיה ונכדיה. שהיית "דובה" שלנו – כי היית כמו אמא דובה – מגוננת ושומרת ואוי למי שמתעסק עם גוריה.
סיפרתי לו שהיית מצחיקה, עם צחוק מתגלגל שמקפיץ לך את הבטן ומדביק את כולם, שכל מיני דברים קטנים שאני עושה לו בבית וזה מצחיק אותו - אלו דברים שאת היית עושה לנו כילדים.
סיפרתי כמה אהבת לטייל בארץ, לשיר – בעיקר שירי ארץ ישראל, לצחוק.. שהיית מלאת שמחת חיים – גם כשהיה קשה, שתמיד הייתה לך עצה טובה ומועילה, שתמיד היית שם כדי לעזור לאחר, לתת כתף ולהקשיב. שהיית החברה הכי טובה שלי.
אני עוד אספר לו כמה חזקה היית, סלע איתן שניתן תמיד להישען עליו, בעלת כח סבל, אופטימית, דואגת ומגוננת, לביאה שואגת!
אמא, אנחנו מנסים למלא אחר צוואתך שאומנם לא נאמרה מפורשות, אבל הייתה שזורה כחוט השני לאורך כל חיינו והייתה המוטיב החזק ביותר לדעתי שעליו גדלנו – האחדות המשפחתית.
אז נכון שלפעמים רבים קצת ומתווכחים, אבל תמיד תמיד אנחנו פה אחד בשביל השני. כמו שלימדת אותנו תמיד. כמו שהיה לך כל כך חשוב.
אומנם דברים רבים השתנו בחיינו – כל אחד כאינדבידואל וכולנו יחד כמשפחה - אבל אנחנו תמיד שומרים על הדבר שהיה לך הכי חשוב – אנחנו שומרים אחד על השני. אני מבטיחה לך בשם כולנו שלא נפסיק לעשות כך לעולם. אל תדאגי.
אימוש, דברים רבים יש לי לומר לך. היריעה קצרה מלהכיל וכמובן שחלק לא מתאים לפורום כזה. הלוואי והיה לי עוד קצת זמן איתך כדי לומר לך לפחות חלק ממה שיש לי לומר לך -
את ההערכה שלי כלפייך בגידול חמישה ילדים נודניקים וקרציות (בחיי שאין לי מושג איך סבלת אותנו..);
את ההערצה שלי כלפיך על שהצלחת להיות אמא במלוא מובן המילה ויחד עם זאת חברה שלנו שאנחנו סומכים עליה עם הסודות שלנו ופונים אליה בכל דבר;
שהצלחת שכל אחד מחמשת ילדייך ירגיש שהוא הכי מיוחד בעינייך;
את ההתפעלות שלי מהחוזק הגופני והנפשי שלך שהבנתי לעומק רק לאחר פטירתך;
כמה אנחנו אוהבים אותך;
כמה את חסרה.. חסרה ברמות שלדעתי את בכלל לא היית חושבת שתחסרי לנו...
הייתי רוצה לומר לך תודה על כל כך הרבה דברים.
וסליחה. סליחה אמא.
בשמי ובשם כולנו –
תודה אמא על שהיית לצידנו בשנים שהיית, תודה על מי שאנחנו – הרבה בזכותך.
פשוט תודה.
אוהבים אותך מיליונים – עד השמים ובחזרה. זוכרים לעד.
התלבטתי הרבה אם להגיד משהו היום.. החלטתי שלמקרה שאת שומעת אותנו פה היום - אני חייבת לך לפחות את זה... על אף הקושי.
שנה עברה. פשוט לא נתפס! כאילו אתמול עוד ישבנו בסלון וצחקנו... תכננו את הטיול שלנו יחד אחרי ההשתלה.. את עדיין כל כך מוחשית, הריח שלך עוד באף שלי, הצחוק המתגלגל שלך שסחף
אחריו את כולם עד דמעות... מרגיש לי כאילו נסעת לאנשהו, כאילו את בבית חולים ומשום מה אנחנו לא שם.. כאילו עוד רגע תחזרי הביתה והכל יחזור להיות כרגיל – המריבות הקטנות, הלחץ של יום שישי בצהרים לפני שבת, הדאגה הפולנית שלך שתמיד אמרת לי "כשיהיו לך ילדים ב"ה תביני אותי..".
את כל כך חסרה. כל יום. לאבא, לנו, לאחים שלך, לחברים... מתוך הרגל, אני עדיין לוקחת ארבעה פריטים כשאני קונה כל מיני שטויות של בנות. אני נזכרת ומחזירה אחד.
השנה האחרונה הייתה מטורפת, אבל על אף הטירוף והסבל שלך, אני חושבת שהייתה לנו שנה נהדרת. בראיה לאחור - כאילו נפרדנו ממך בלי לשים לב. זה התחיל במסיבת הפתעה ליו"מ 50, המשיך עם הטיולים שעשינו כל השנה, אפילו שהיית חולה ועם דיאליזה, מופע ההתרמה.... זו הייתה שנה שהיינו המון ביחד כמשפחה. יותר מבדרך כלל.
אמא, כולנו היינו בטוחים שזה ייגמר אחרת. לגמרי אחרת.. בחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שנגיע למצב שאנחנו היום. כשנחתת בתל השומר וראיתי בתוצאות של הבדיקות קראטנין 7.9, אני זוכרת שהייתי בהלם. שאלתי את ד"ר בן דוד "איך אני אומרת לה כזה דבר??". התקשרתי לארז ואבא ואמרתי להם שיש סיכוי שאיבדנו את הכליה, למרות שבן דוד אופטימי שעם הטיפולים הוא יציל אותה חשבתי שהכי גרוע שנחזור לדיאליזה..
היינו אופטימיים, גם ברגעים הקשים ביותר, גם ערב לפני פטירתך כשישבנו אבא, ארז ואני בכניסה של טיפול נמרץ וניתקנו בשעה 24:30 בלילה שיחת ועידה עם מומי ועוד רופא שהוא קישר לנו. יצאתי משם ודיברתי עם חברה שלי ואמרתי לה "אודליה, אמא שלי תצא מזה! היא חזקה יותר מכולנו ויותר מהכל". בשעה 06:07 בבוקר כשראיתי את הטלפון של ארז על הצג והוא אמר שצלצלו מהבי"ח שנגיע ולא רצו לפרט, כבר היה ברור שזה הסוף. כשפתחתי את הארון לזרוק עליי משהו מהר ולקחתי חולצה, החלפתי אותה ישר כי נזכרתי שתמיד אמרת לי "אנחנו הולכים להלוויה עם לבן". אמרתי לעצמי שאסור לי לחשוב רע, ובסוף בחרתי חולצה ורודה-לשדר אופטימיות.. בצהרים, לפני הלוויה, עצרנו בבית והחלפתי ללבן.
היום אני משחזרת שיחות שלנו בבית חולים ומבינה שאת הבנת הרבה לפנינו שזה נגמר. נפרדת מאיתנו ולא שמנו לב..
אמא, רציתי לומר לך תודה. בשמי ובשם האחים שלי – תודה על שהיית לצידנו תמיד, תודה על האהבה האינסופית, תודה על כל הצחוקים והשיגועים, תודה על ההקשבה התמידית והיכולת לסבול את השטויות של כל אחד מאיתנו, תודה על הדאגה (גם אם לפעמים כבר שיגעת אותנו..), תודה לך שהצלחת למצוא את הקו הדק בין להיות אמא ששולטת ביד רמה על ילדיה ובין חברה. חברה אמיתית לכל אחד ואחת מאיתנו. היריעה קצרה מלהכיל את הכרת התודה שלנו אלייך, ויש
כ"כ הרבה דברים שאני אפילו לא יכולה לבטא במילים.
ובאותה נשימה – אני רוצה לבקש סליחה. סליחה על שלא הבנתי כל השנים עד כמה את חולה ושלא עזרתי מספיק בבית, תמיד היית כל כך חזקה. שור! סליחה שלא אמרתי לך מספיק כמה אני אוהבת.. סליחה שכעסתי.. סליחה על שצעקתי בבית חולים באותו יום, סליחה על שלא הצלחנו...
אני מקווה שמידיי פעם את מציצה אלינו מבין העננים ובודקת מה איתנו, משתתפת איתנו בציוני הדרך החשובים בחיינו.. רואה כמה שאלעזרי גדל ונהיה לנו גבר, רואה שנולד לך נכד חדש, רואה שיניב ואני מתחתנים. שיגעת אותי על זה והנה זה קורה, אבל לצערי את כבר לא פה.
אני מאחלת לי ולאחיי שנצליח להיות הורים לילדנו לפחות מעט ממה שאת היית אמא עבורנו.
אוהבים אותך מיליונים. עד השמיים ובחזרה וברמה שאת בכלל לא יכולה לתאר.
כרגיל, לא היה פשוט לשבת ולכתוב. הכאב עדיין גדול ועמוק ויש הרבה מילים שהייתי רוצה להגיד לך, אבל כמובן שפנים אל פנים ולא בפורום כזה ובטח שלא במעמד כזה שאת לא איתנו.
4 שנים חלפו. פשוט לא נקלט. הזמן רץ, כאילו רק אתמול ישבנו וצחקנו, כאילו רק אתמול נכנסתי הביתה ביום שישי בצהרים לפני שבת ומצאתי אותך יושבת עם אחת הגופיות המפורסמות שלך, מקלפת תפוחי אדמה לדגים של שבת ומתגלגלת לך מצחוק עם מזל בטלפון. יש ימים שאני נכנסת הביתה וממש מצפה לראות אותך. בטוחה שאני אפתח את הדלת ותשבי לך שם בשולחן במטבח.. הרי ברור לי שלא תהיי שם, אבל משום מה כל פעם אותה האכזבה.
כמה שהיית מתחילה את ההכנות לשבת מוקדם – תמיד איכשהו ברגע האחרון לפני שבת היית נכנסת ללחץ – "רגע, הדגים, המים.. מיכאל, גיהצת לך חולצה לבית הכנסת?". אבל זה היה הקסם של שבת אצלנו בבית. עם כל זה שהייתי מתעצבנת עליך לפעמים על העניין הזה – אני נורא מתגעגעת לזה. כמו שתמיד אמרת לי – בלי זה לא מרגישים ששבת..
אתמול הייתי בבית עם כרמל וחיפשנו את המתכון שלך לעוגת תפוזים. הכתב שלך בספר מתכונים העלה בי כל כך הרבה זיכרונות. דברים שכנראה הדחקתי במהלך 4 השנים האלו. כל מיני דברים קטנים ושטותיים שהעלו בי חיוך וכיף להיזכר. אני מבטיחה להשתדל לזכור בעיקר את הימים הטובים שלך מלאי השטויות והצחוקים – כי זו היית את, ולא את החודשים האחרונים. כי לא מגיע לך שככה אני או מישהו מאיתנו נזכור אותך.
גם כשעברת דיאליזה היית מחיה את כל המקום. בפעמים שהייתי מתלווה אלייך תמיד האחיות היו אומרות לי – "אמא שלך הכניסה לנו פה חיים. לפני כן כולם היו יושבים בשקט ודיכאון – עם מוסיקה, עם ספר. אמא שלך באה והתחילה עם השטויות שלה והביאה לפה שמחה וחיים".
גם העובדת הסוציאלית של הדיאליזה רשמה לך במכתב שלפני הנסיעה לניתוח שהאופטימיות שלך ושמחת החיים שלך פשוט מדהימים. אז ככה נזכור אותך! שמחה, מאושרת ומלאת חיים!
אמא, היית לוחמת אמיתית! נולדת טרם זמנך ונלחמת להישאר בעולם, על אף שבזמנו לא היה פשוט להחזיק תינוק כל כך קטן בחיים. עברת חיים לא פשוטים – איבדת את הורייך בגיל צעיר, חלית בגיל צעיר ועברת שנים מאוד לא פשוטות מבחינה בריאותית עם המון בתי חולים ורופאים והרבה מלחמות. אני זוכרת שפעם אמרת לאיזה רופא שאמר לך שאת אישה חזקה – "אני פה רק בזכות הילדים שלי. הם נותנים לי כוחות להמשיך". בסופו של דבר, לצערי, גם עזבת אותנו בגיל צעיר.
תמיד ידעתי שאת אישה לוחמנית וחזקה. היום אני מבינה את זה אפילו יותר וחבל לי שאת לא פה כדי שאוכל להגיד לך את זה ולהביע את הערכתי בפנייך.
השנים חלפו להן והמון השתנה. ממש לפני הניתוח אמרת לי בהחלטיות – "דיקלה, הכל ישתנה בבית הזה אחרי הניתוח. אני מבטיחה לך". כמובן שהתכוונת לעניינים אחרים שבבית, אבל יצאה שזו נבואה שהגשימה את עצמה לצערי, אבל לא במובן הטוב.
גדלנו, התחתנו, נולדו לחלקנו ילדים, שלצערי לא זכית להכיר, אבל אנחנו רואים בכל אחד מהם משהו ממך וזה נורא יפה בעיניי – במוריה כבר עכשיו רואים את המרפקים שלה ואת האופי ה-"בלהאי". יודעת בדיוק מה היא רוצה ותשיג את זה בדרכה שלה. לעינב יש תמונות שהיא כל כך דומה לך בילדותך.. עמרי קיבל את הגומות שלך, בעיקר זו שבצד מתחת לעין כשהוא צוחק.
בכל אחד מאיתנו ובנכדייך יש משהו ממך. גם אם לא חיצוני. ואני מבטיחה לך שהם יכירו אותך מהסיפורים והתמונות – איזו סבתא אוהבת ומשוגעת (לחיוב כמובן) הייתה להם.
עם חלוף השנים השיכחה קצת מתחילה להיזדחל וזה מה שהכי מפחיד. פתאום צריך להתרכז רגע כדי להיזכר בצחוק שלך, בריח שלך.. תמיד שמעתי את זה מאנשים שעם השנים שוכחים, גם מהמשפחה של אבא לגבי דודיק, ופשוט לא הצלחתי להבין את זה - איך אפשר לשכוח מישהו שהיה כל כך קרוב וחשוב לך?!
אבל לצערי כנראה שזה חלק מהטבע. אולי מנגנון הישרדות כדי שנוכל להמשיך הלאה ולהתמודד עם הכאב.
אני מבטיחה לך אמא שלא נשכח לעולם – לא אותך ולא את איך שחינכת אותנו ואת הערכים שהיו כל כך חשובים לך, ובראשם - המשפחה ואחדותה, ולא משנה מה קורה. תמיד אמרת לנו מגיל צעיר מאוד – לא משנה מה יקרה – תמיד יהיו לכם את האחים שלכם ואף פעם אל תשכחו את זה.
אז אני מדברת בשמי ובשם יתר אחיי – אנחנו מבטיחים שלא לשכוח.
כמו בכל שנה באזכרה אני מתלבטת אם לרשום משהו – מאוד רוצה כי זה הדבר האחרון שנשאר לי לעשות עבורך, אך מצד שני מתקשה לבטא את כל מה שיש לי בלב – כי איך בכלל אפשר להסביר? איך אפשר לבטא במילים חסרון כל כך גדול?
אבל כמו תמיד, החלטתי ברגע האחרון לפני שהספר לזכרך נסגר שאני יושבת וכותבת מה שעולה לי בראש באותו רגע מהזכרונות - בפעם אחת בלי לקרוא שוב – מה שייצא ייצא.
ביום פטירתך נכנסנו כרמל ואני לישון בלילה בחדר ילדותנו המשותף, נשכבנו על המזרון יחד כמו שתי ילדות קטנות וכרמל הביאה לכל אחת מאיתנו דובי שאת קנית לנו בילדות, שנרגיש אותך איתנו. לא ידעתי איך אצליח להתעורר בבוקר כשאת לא נמצאת. הייתי המומה שזה נגמר. אחרי המירוץ הגדול שהיינו בו כל החודשים הללו, ובפרט בחודשיים וחצי שחלפו מאז ששבת בבהילות ארצה לאחר ההשתלה, פתאום היה מוזר שהכל שקט. אין לאן לרוץ, אין למה לדאוג. זה נגמר.
השארת אותנו – אבא וחמישה ילדים, לבד. לקחו לנו את החברה הכי טובה של כל אחד מאיתנו, את הדבק שלנו.
חודשיים וחצי "בילינו" יחד בתל השומר. הייתי בדיוק בסיום ההתמחות והייתי אמורה לגשת לבחינות הלשכה. את נידנדת לי שאני אלמד אז הבאתי איתי ספר מהבית כדי שתהיי רגועה. הלימודים לא היו ממש בראש מעיניי באותה תקופה. צחקת עליי ששברתי שיא חדש בזמן קריאת עמוד אחד ושאני אפסיק לעבוד עלייך עם הספר הפתוח כי ברור לך שאני לא לומדת מילה.
החודשיים וחצי הללו היו סיוט מתמשך. החלק הקשה ביותר עבורי היה כשלא זיהית אותי. זה קרה פעמיים – פעם כשהגעת לבית החולים מיד מנתב"ג ופשוט לא ידעת מה קורה איתך ולא הוצאת הגה מהפה במשך שעות, ופעם שניה לקראת הסוף כשהיית בטיפול נמרץ ועוד היית ערה. באותו יום הייתי איתך בחדר. היית בבידוד ולכן יכל לשהות כל פעם רק אדם אחד (שגם היה עטוף בחלוק ומסיכה) ועשינו בנינו תורנות בזמנים שניתן היה להיכנס אלייך.
היית ערה והחזקתי לך את היד. אני קשקשתי ואבא בדיוק הגיע ועשה שלום דרך הזכוכית של הדלת. היית בלי משקפיים אז אמרתי לך – "הנה אבא עושה לך שלום". נפנפת ומיד הבחנתי שאת מנפנפת סתם. שאלתי אותך אם את מזהה אותו. הנדת בראשך לשלילה. חשבתי לרגע שאולי זה בגלל המשקפיים אז שאלתי חצי בצחוק אם אותי את מזהה. הנדת בראשך לשלילה. באותו רגע נלחצתי. נקבתי בשמות כל האחים שלי והנכדות, ואת שתקת. לאחר כמה דקות יצאתי בתירוץ כלשהו. התחלתי לבכות בחוץ. ארז אמר לי שאת סתם מתבדחת – "זו אמא, עושה צחוק מכל דבר". אמרתי לו שאת מתבדחת על הרבה דברים, אבל על דבר כזה בחיים לא תתבדחי.
ארז נכנס אליך מיד, צעק עלייך שאין כזה דבר שאת לא מזהה אותנו. בסוף ענית לו שהוא "ארזיקה יהושוע". מאז גיל ילדות צעיר מאוד לא קראת לו כך בכינוי החיבה שסבתא הייתה קוראת לו ולא ברור מאיפה הבאת את זה פתאום, אבל לפחות הוא גרם לך לצאת מאיפה שהיית בו.
מכיוון שלא עבדתי כל אותה תקופה, חתמתי אבטלה כל יום ראשון בבוקר והייתי מגיעה אלייך מאוחר יותר. באחד מימי ראשון, כשבדיוק יצאתי מלשכת האבטלה וניגשתי לקנות כמה דברים, אבא צלצל בהיסטריה – "הם הרדימו אותה. הרדימו אותה ולא אמרו לנו כלום אפילו. באתי ככה ומצאתי אותה מורדמת ומונשמת". כל הדרך מחוצות המפרץ בחיפה עד לתל השומר נסעתי בטירוף. זה היה מחזה נורא לראות אותך – אישה כל כך חזקה בעיניי – שוכבת במיטה מורדמת ומונשמת.
אבל לא אמרנו נואש. נלחמנו. אני בטוחה שאת יודעת כמה נלחמנו בשבילך עד הרגע האחרון ממש ובאמת שהיינו בטוחים שתנצחי. אפילו התבדחנו פעם שפשוט נגמרו לך הסיפורים הדרמטיים אז את פשוט היית חייבת למלא את המצבור מחדש.
אמא, אני מאוד מצטערת שלא הצלחנו ואני מקווה שלא איכזבנו אותך בכך.
מאז שהלכת קרו בחיי דברים רבים. סיימתי את ההתמחות ואני כבר עו"ד, התחתנתי עם יניב (כמה שיגעת אותי שאתחתן כבר...), נסעתי עם יניב לטיול ספארי באפריקה שכל כך רצינו לעשות שתינו יחד במשך שנים (כל אריה, פיל, ברדלס – חשבתי עליך!), נולד לי ילד – עמרי (קיבל את העקשנות שלך ואת הגומות שלך בלחיים, בסנטר וליד העין)...
כמה ציפית לטקס ההסמכה שלי, כמה דיברת על זה... כל הטקס חשבתי רק עלייך, שאני מקווה שאת רואה מלמעלה ומבסוטה.
שנה בדיוק לאחר פטירתך התחתנתי עם יניב. זה היה לא פשוט לעשות את זה בעיתוי הזה. האחים, אבא ורחלי תמכו ועזרו מאוד, אבל להחליף אותך – אמא וחברה הכי טובה - זה לא אפשרי. נראה לי שבאולמות שבאנו לבדוק בסבב השני חשבו שמכריחים אותי להתחתן כי כשנכנסו התחלתי לבכות רק מהמחשבה שאת לא תהיי איתי (כן, אני שתמיד אמרת עליי שלגרום לי לבכות זו משימה קשה – הפכתי להיות בכיינית מהסרטים).. תמיד היה לי ברור שאמא ואבא יכניסו אותי לחופה, שתהיי שם בשביל לעזור לי לגדל את ילדיי...
כשעמרי נולד, קצת יותר מ- 1.8 קילו, הוא הכניס שמחה רבה לחיי כמובן, ויחד עם זאת חסרונך הורגש פתאום פי כמה – הריון בלי אמא, ניתוח קיסרי חירום, פגיה, שחרור הבייתה עם תינוק ששוקל 2 קילו..
כיום עמרי כבר יודע מי זו סבתא בלה ומצביע על תמונות ונוקב בשמך – אומר לי – "זאת אמא שלך". סביר להניח שהרבה הוא לא מבין, אבל אני מבטיחה לך שיכיר אותך, את השגעונות והצחוקים שלך ואיזו אמא וחברה היית עבורי. הוא כבר יודע שאם רוצים לעבור בין הספה לשולחן והרגל שלי חוסמת את המעבר – צריך סיסמא J
אני זוכרת שפעם אמרת לי שכשאמך נפטרה היה לך מאוד קשה. אני הייתי תינוקת קטנה, ארז היה בן 5, ופתאום אמא שלך הלכה. סיפרת שכעסת, אפילו על אמא שלך, על אף שברור לך שלא היה בזה היגיון. אני חלילה לא כועסת עליך אמא. קצת עצובה שתמיד שמת את עצמך במקום האחרון ולא מספיק דאגת לעצמך.
אני כועסת על עצמי על שלא השכלתי להבין מוקדם יותר את מצבך ולא הייתי שם מספיק, על זה שלעיתים לא ביליתי איתך מספיק, על שאולי לא התאמצתי מספיק להציל אותך ואם הייתי פועלת אחרת אולי לא הייתי צריכה לכתוב את השורות הללו...
אמא, הרבה מאוד דברים יש לי לומר לך. את חלקם אני אומרת לך בשיחות בנינו כשאני באה לבקר או סתם ביום יום, שיחות (חד צדדיות) שאני מקווה שאת שומעת משהו מהן. מרבית הדברים – זה לא המקום לפרטם.
שמעתי אותך אומרת פעם למישהי שאני הנפש התאומה שלך. הגדרת במדוייק את הרגשתי.
אני אומרת תודה שזכיתי באמא כמוך ומקווה מאוד שאצליח להיות לילדיי אמא כפי שאת היית עבורי.
במלואת חמש שנים לפטירתך החלטנו לעשות ספר זכרון. הליך הכנת הספר הזה לא היה קל עבורי והציף המון זכרונות וכאבים חדשים, אבל גם הוא מסייע להתמודד (אני כבר לא פורצת בבכי מכל תמונה חדשה שלך שאני רואה..).
חשבנו לא מעט איך ומה להכניס לספר כי אין לנו ספק שלו היית פה לא היית רוצה שכל דבר יהיה בספר. אני מקווה שהמוצר המוגמר שיצא הוא לטעמך ושחלילה לא הכנסנו משהו שלא היית רוצה או שאינו לכבודך.
נוחי בשלום על משכבך אמא אהובה והיי סמוכה ובטוחה שאנו מקיימים את צוואתך.
זה היה היום שלי "בתורנות" איתך. אמרתי לאבא שילך קצת לישון באיזו פינה ונשארנו יחד כמה שעות לבד. שיחקנו "ארץ-עיר". אחרי כמה סיבובים כבר התעייפת וביקשת שנפסיק.
באותו יום הייתי משוכנע שאת מחלימה. סיפרת לי על האצבע הקטנה ברגל, שכואבת לך כבר שנים. מאז שחלית במחלת הכליות. באותו הבוקר סיפרת לי שהיא הפסיקה לכאוב. אמרת שזה כנראה סימן שהשתל מתחיל להיקלט ושדברים מתחילים להסתדר.
יום שני, 12 לאפריל, סביב 2 לפנות בוקר. בדרך הביתה עם אבא.
פגשנו את מאיר ומומי בבית חולים. בטיפול נמרץ. הרופאים אמרו שיש הטבה קלה במצבך. חזרנו אופטימיים. אני זוכר שאמרתי לאבא – "זהו, אמא יוצאת מזה".
4 שעות אחרי זה נשמת את נשימתך האחרונה.
"אחד אלוקינו, שבשמים ובארץ"
אלו היו המילים האחרונות ששמעתי ממך.
ליל הסדר, ערב פסח התש"ע, יום שני בערב, 29 למרץ 2010. עשינו את ליל הסדר אצלך בטיפול נמרץ. כבר היית מעורפלת מאוד. לא ידענו שנשארו לך שבועיים בלבד לחיות.
ישבנו שם כולנו מחוץ לחדר טיפול נמרץ, בהחלטה של רגע אמרתי "אין מצב לא שרים עם אמא את אחד מי יודע" ונכנסנו אלייך למיטה. היינו עם חלוקים ומסיכות. התחלנו לשיר "אחד מי יודע", לא היית איתנו...נתקענו ב -11, לא זכרנו מה ההמשך, שרנו "אחד עשר מי יודע, אחד עשר אני יודע, אחד עשר...." ונעצרנו. פתאום שמענו לחישה מהכיוון שלך. חשבנו שמשהו קרה. לא הבנו מה אמרת. ואז דיקלה קלטה "כוכביא". שמעת אותנו כל הזמן והמשכת את השיר ! הגענו עד לסוף השיר ואת המילים האחרונות שוב אמרת איתנו "אחד אלוקינו, שבשמים ובארץ".
ככה נרדמת אחר כך לעולמים באופן שכל כך מייצג אותך. חדורת אמונה - אמונה בעצמך, באישך (אבא), בילדייך, באלוקייך. סלע איתן.
חודשים ספורים אחר כך, קראנו לבן שרחלי נשאה באותם ימים ברחמה – איתן. על שם האיתנות שכל כך אפיינה אותך אמא.
אני מודה, עד הרגע האחרון לא ידעתי אם אני מעוניין לכתוב משהו לספר הזיכרון. יותר מלא מעוניין, לא יודע איך. איך אוכל לתמצת יותר מ 30 שנה עם אמא וחברה הכי טובה ?
בסוף הרגשות הכריעו אותי, כמו גם הרצון לזכור בעתיד ולספר לדורות הבאים, איזו אמא וחברה נהדרת היית. החלטתי לכתוב בלי לעצור ובלי לתקן...
אוכל תמיד היה "אישו" במערכת היחסים שלנו בילדות.
"ביאפרה". כך קראת לי בתקופת הילדות. הייתי אז קטן ורזה. סרבן אכילה כפייתי. עד היום אני זוכר את הטיול שעשינו עם משפחת גמבשו (עמית החליק ושבר את השיניים בבריכה בביאליק...). הכרחת אותי לאכול את הסנדוויץ שזהבה עשתה עם ביצה קצה – וכמה שאני שנאתי את הלבן בביצה... את הביצה אני אוכל היום לפחות, אבל על הדניאלה עוד לא הצלחתי להתגבר ועדיין לא אוכל מוצרי חלב לבנים... (-;
רק בגיל מאוחר יותר התחלתי לאהוב לאכול. עד היום חסרים לי המאכלים האהובים שלך שאף אחד לא מצליח לשחזר – מרק גריסים, דגים של שבת, פלפל ממולא ויותר מהכל – 'שניצל הפתעה'...
יש לי הרבה זיכרונות ממך אמא. אבל אני זוכר כמה מהם במיוחד. אלו שעיצבו את חיי.
הייתי בן 3. גרנו באזור רמת גן. כדי להגיע מהבית שלנו לגן היה צריך לקחת אוטובוס על ציר ז'בוטינסקי. מרחק של כ- 15 דקות נסיעה. או הליכה ברגל של כ- 40 דקות. מאוד אהבתי את הספר 'הנשיקה שהלכה לאיבוד', אבל הוא עלה המון כסף. 12 לירות – הון תועפות במונחים של פעם. ידעת שאני אוהב את הספר ורצית לקנות לי אותו, אבל בגלל שלא היה כסף היה צריך לחסוך ממקום אחר. הלכת ברגל לגן שלי כל יום, בשמש ובגשם, סוחבת אותי בעגלה, לפעמים בידיים. עד שהצלחת לחסוך, אחרי כמה חודשים, גרוש לגרוש ולקנות לי את הספר. את המסע האחרון בלוויה שלך, ליוויתי אותך כשאני מחזיק את הספר צמוד לחזה.
תקופת הלימודים ביסודי. כיתה ד'. המורה למולדת משכה לי באוזן בהפסקה כי כנראה צעקתי. חזרתי הביתה עם חתך קטן מדמם באוזן. לאחר שבררת את העובדות, הגעת למחרת לבית הספר. קראת למורה בהפסקה מחדר המורים ושאלת אותה מדוע משכה לי באוזן. לא בטוח שאני זוכר את התשובה שלה בדיוק, אבל אני כן זוכר, שרגע אחרי תפסת לה את האוזן וגררת אותה בכל המסדרון, עד שעמי וייס המנהל התחנן שתפסיקי. אמרת לה "אני בטוחה שזה לא נעים, גם לבן שלי לא היה נעים כשמשכת לו באוזן".
שעות צהריים. הבית הישן בחשמונאים. אני ואביעד גל התקוטטנו. אבא שלו ירד מקומה שמינית כדי לעזור לו. הוא איים עליי ומישהו מהשכנים קרא לך. היית חצי ממנו בגובה וברוחב ועמדת ביני לבינו. סטרת לו ואמרת שלא יעז לגעת בי. פחדתי נורא באותם רגעים. אבל למדתי מה היא הקרבה ומסירות.
לפני מספר שנים פגשתי את אביעד והוריו במודיעין. ביקרתי אותם באותו ערב בביתם. מדהים שזה בדיוק גם מה שהוא זכר... הוא אמר לי שמאז לא פגש אדם אמיץ כמוך והלוואי שהיה יכול לספר על עצמו שכך הגן על ילדיו.
תוך כדי שאני כותב, הסיפורים האלו מחזירים אותי למור"ק שהסתובב במשפחה, עלייך בכיתה א' (נדמה לי) ועל המנהל שהציק לאפרים בבית הספר. על איך שהתעמת איתו מול כולם כדי להגן על אחיך. כבר אז הייתה בך התעוזה והמסירות הזו.
לא יודע אם זה היה טוב או רע...אני כן יודע שהייתי נוהג אותו הדבר אם זה היה קורה היום לאחד הילדים שלי. כי ככה חינכת אותנו. שהמשפחה היא מעל הכל.
שמרת עלינו כמו לביאה, גוננת עלינו. אבל אף פעם לא הרשת לנו להתחצף וחינכת אותנו לכבוד למבוגרים מאיתנו.
אני בן 18. בריון קטן. היו אצלי חברים בבית. זרקתי לך איזה משפט חצוף על משהו שאמרת לי. לא זוכר מה בדיוק. נתת לי סטירה מצלצלת ליד כל החברים. אני מרגיש אותה אפילו עכשיו כשאני כותב. לא העזתי בכלל להגיב.
נתת בי מבט שאמר הכל. הבנתי מיד. יש גבולות שלא עוברים וכבוד להורים ולמבוגרים מאיתנו חשובים לא פחות.
אני עד היום לא יודע אם החברים שלי היו באים אלינו כל כך הרבה בגללי או בגללך...יש לי הרבה חברי ילדות. בכל מפגש חברתי כולם תמיד נזכרים בבלה. אמא של ארז. שהיתה גם חצי אמא של כל החברים שלי. הם היו באים לדבר איתך, להתייעץ איתך, גם סתם לצחוק כמו שצריך מידי פעם. בשנים האחרונות נודע לי, שהם אפילו היו באים כשלא הייתי בבית. סתם כדי לשבת איתך ולדבר.
אמא
עברנו לידות, חתונות, בריתות, בת מצווה ושלל אירועים משמחים.
יהיו כאלו גם עוד הרבה בעתיד.
בכולם היית איתנו. לא נפקדת מאף אירוע גם אם לא היית נוכחת פיזית. הילדים בבית מכירים אותך ומדברים עלייך. מידי פעם אנחנו מקפידים לראות סרטון איתך. לשמר את הזיכרון שעוד נשאר.
בכל הסרטונים את תמיד מחייכת. תמיד עם צחוק מתגלגל שמדביק את כולם.
אני מתגעגע לשיחות הבוקר הקבועות שלנו בדרך לעבודה. לטלפונים ממך בכל אירוע בטחוני ולשאלה הקבועה "איפה אתה ?" לא משנה שאני בפריס ומטוסים בכלל התפוצצו בארה"ב...
תמיד דואגת. שומרת ומגוננת. תמיד איתנו – גם כשאת לא לידנו פיזית. גם עכשיו.
אמא. אני רוצה להתנצל.
אני רוצה להתנצל על כל אותם ימים שלא הייתי שם בשבילך.
ימי שישי שהייתי בא הביתה ומיד רץ לחבר'ה לשחק כדורסל במקום לעזור עם ההכנות לשבת.
שבתות שהייתי קם מאוחר ומסתובב כמו תייר בבית.
אבל יותר מכל אני רוצה להתנצל על שנתתי לך למות. על שלא הצלחתי לנצח איתך את המלחמה הזו.
תמיד אמרת, שאם כבר להיכנס לצרה, אז לפחות שזה יהיה איתי. ככה הסיכוי לצאת ממנה יותר גבוה.
סמכת עליי.
פעלתי כמו מכונה משומנת. הכל על אוטומט. בתוך חודשים ספורים גייסנו כספים, מצאנו כליה. לא נמנעתי מלעשות שום פעולה שתוכל להציל אותך. פעלנו בכל העולם בשבילך. יצאנו יחד לניתוח. חוץ ממני וממך אף אחד לא יודע מה באמת עשינו. חזרנו. נלחמנו בפטריה שתקפה והכריעה אותך.
אני רושם בלשון רבים, אך נדמה לי בראיה לאחור, כי כל מה שרצית באמת, זה רק להיות איתי עוד כמה רגעים יחד. באמת יחד. בלי הסחות דעת. ונדמה לי שלא תמיד הצלחתי לתת לך את זה.
סליחה אמא.
אני יכול להבטיח לך שגידלת משפחה למופת. ילדים 'אחד אחד'. לימדת אותנו מה היא אחדות. מה היא מסירות למשפחה. אני מבטיח לך, שכל אחד ואחת מאיתנו ניקח וננחיל זאת גם לדורות הבאים אחרינו. לילדינו. נשמור על אבא עד יומו האחרון בגיל 120 ונמשיך לנצור אותך בליבנו תמיד.
אני רוצה להגיד תודה וסליחה לאיש מיוחד. עברת תקופה לא קלה בזמן בדיקות ההתאמה. כוונותיך היו טהורות וטובות. את ימי התקווה שהענקת לאמא אי-אפשר לקנות בשום מילים או כסף. רצה הגורל ובסוף לא התאמת להשתלה. סליחה אם היו ימים שלחצתי מידי ותודה לך על רגעי האושר הקטנים והתקווה הגדולה שהצלחת להעניק לאמא. נדמה לי שרק אני ואמא יודעים באמת מה היא חשבה באותה העת וכמה רגעי אושר הענקת לה. תודה.
את הדברים האחרונים אני רוצה להקדיש לכל אחד ואחת שקוראים את זה. מכרים ושאינם מכרים.
אנו חיים בעולם טכנולוגי ותובעני. כולנו רוצים להיות מוצלחים ומחוברים.
אנחנו יושבים בבתי קפה עם האישה, המשפחה או חברים וכל הזמן מתעסקים בניידים.
שכחנו מה זה לצאת עם הילדים. להשתולל איתם. לדבר איתם.
באותו יום חמישי אחרון של חודש מרץ עם אמא, אני זוכר שהתעסקתי רבות בנייד. רק התחילו אז טלפונים חכמים. הייתי מבסוט מכל מייל שעניתי חזרה למשרד. מנהל גדול. איש קטן.
לא ידעתי אז שאלו השעות האחרונות שלי איתך אמא ואני מצטער ומתנצל. מכה על חטא. על כל שניה שבזבזתי ולא הייתי איתך.
עד היום אני חוטא בכך. גם עם משפחתי. אך לא עוד.
יומנו האחרון יחד היה גם צוואתך. אמרת לי מה שלא נאמר במילים....
הרבה זמן לא הגעתי לפה. אני לא יודעת למה. משום מה זה נהפך קשה לי מפעם לפעם. כל פעם שאני רואה את השם שלך על המצבה נעצרת לי הנשימה לרגע.
במשך תקופה ארוכה הייתי מגיעה כל יום שישי. קמה מוקדם, מנקה, מסדרת, מצחצחת את כל האבנים שעל המצבה ומחזירה אותם למקומן, מדברת איתך..
כשנולדו הילדים זה נהיה כבר קצת יותר קשה אז התדירות ירדה קצת. אבל עדיין. זה היה מנחם אותי בצורה כלשהי. הייתי יוצאת מפה עם אוויר בריאות.
בשנתיים האחרונות פשוט קשה לי נורא להגיע לפה. אם אני חושבת על זה בצורה שקולה - אני מאמינה שכך היית רוצה.
8 שנים אמא.. 2920 ימים בלעדייך... כמה קרה בזמן הזה... יש לך כבר בלי עין הרע 10 נכדים מהממים. אני מבטיחה לך שהם מזהים אותך בתמונות ושומעים עליך.
אתמול בערב, באזכרה בבית הכנסת, ישבתי עם עמרי שרצה לעיין בספר שעשינו לזכרך במלאת 5 שנים לפטירתך. עברנו על התמונות. סיפרתי לו מה קרה בכל תמונה, סיפרתי סיפורים שקשורים אליך, קראנו קצת בספר קטעים מסוימים. סיפרתי לו איזה אמא היית – לביאה שואגת שאוי למי שיתעסק עם ילדיה, שהיית מצחיקה, שאהבת שירים – בעיקרי שירי ארץ ישראל, שאהבת מאוד לטייל, שידעת לראות את הטוב גם כשלא תמיד היה טוב, שהיית אמא נהדרת לילדייך, שהיית החברה הכי טובה שלי וכמה את חסרה לי.
הרבה פעמים אני מדיימנת איך היה אם היית פה. אני לגמרי מדמיינת אותך יושבת בסלון עם כל הנכדים שלך, הם מטפסים עלייך מכל כיוון, את צועקת צעקות של אושר וצוחקת עם הצחוק המתגלגל שלך והבטן הקופצת, מדגדגת את כולם וטורפת אותם.. גאה כמו טווס שפותח את כל נוצותיו! הם בכלל לא מבינים איזו סבתא הם הפסידו...
אומרים שהחיים ממשיכים. כן, הם המשיכו, אבל הם המשיכו אחרת. הם הפסיקו ואז המשיכו אחרת. אנחנו, הילדים שלך, כבר לא ממש ילדים.. בגרנו, השמנו, הקרחנו, שיבה זורקת מעט בשערנו.. ואת איתנו בלב. תמיד.
גם אחרי 8 שנים, אני עדיין חושבת עליך כל יום, אמא. כולנו חושבים כל הזמן מה היית אומרת על דבר כזה או אחר, איך את היית נוהגת בסיטואציה כזו או אחרת.
אין לי מושג מי קבע ש"הזמן מרפא". 8 שנים עוד לא הצלחתי להבין. הכאב שאת לא פה רק מתעצם מבחינתי. החסרון שלך מודגש יותר, תחושת הפספוס, האשמה, המחשבות של מה היינו צריכים לעשות אחרת לא עוזבות.
הגעגוע לא ניתן לתאור במילים.
בערב ישבתי עם עצמי בשקט לקרוא שוב את הספר לזכרך. בכיתי, צחקתי מחלק מהקטעים שהזכירו לי אותך – את הלחץ שלך לפני שבת, את הישיבה שלך בשישי בצהרים ליד השולחן במטבח – לובשת את אחת הגופיות המפורסמות שלך, עם הטלפון בין האוזן לכתף מקשקשת עם מזל ותוך כדי מקלפת ירקות וזורקת פקודות לכל עבר, את הדאגה הפולנית שלך לילדים שלך שלפעמים שיגעה אותנו אבל היום, כהורים, אנחנו יודעים להעריך.
אני מקווה שאת מציצה עלינו מלמעלה מידיי פעם ובודקת מה שלומנו, חווה יחד איתנו את ציוני הדרך המשמעותיים בחיינו, משמינה מנחת מנכדייך.
לא אמרתי את זה מספיק כשהיית פה איתנו, אז אם את שומעת אותי אמא - תודה. בשמי ובשם האחים שלי – תודה. תודה על שהיית לצידנו תמיד, תודה על האהבה האינסופית,
תודה על כל הצחוקים והשיגועים, תודה על ההקשבה התמידית והיכולת לסבול את השטויות
של כל אחד מאיתנו, תודה על הדאגה (גם אם לפעמים כבר שיגעת אותנו..), תודה לך
שהצלחת למצוא את הקו הדק בין להיות אמא ששולטת ביד רמה על ילדיה ובין חברה. חברה אמיתית לכל אחד ואחת מאיתנו. היריעה קצרה מלהכיל את הכרת התודה שלנו אלייך, ויש כ"כ הרבה דברים שאני אפילו לא יכולה לבטא במילים, אבל חשוב לי לומר לך תודה גם אחרי 2920 ימים. אולי כי היום אני מבינה עוד יותר, כשאת כבר לא פה, עד כמה אנחנו צריכים להודות לך.
כן אמא, אנחנו עומדים מעל הקבר שלך ובוכים.
סליחה אמא. פשוט סליחה.
אוהבים המון, לעולמי עולמים, עד השמים ובחזרה כמו שנהגת לומר תמיד, ולא שוכחים את הצוואה שלך שלא נאמרה מעולם אבל ברורה לכולנו,
עוד שנה חלפה לה. אנחנו מתאספים פה כבר שנה תשיעית. לכבודך. בלעדייך.
לא נתפס איך הזמן רץ לו.
מצד אחד מרגיש כאילו זה היה רק אתמול. מצד שני, לפעמים אני מרגישה כאילו את איזה חלום רחוק. צריך להתאמץ לזכור את קול צחוקך, את הריח שלך..
ציינו את יום השואה אתמול. ערב האזכרה שלך, אז המחשבות עליך עמוקות יותר מיום רגיל. פתאום התנגן ברדיו השיר שכל כך אהבת "אל תשליכי לעת זקנה". ממש שמעתי אותך שרה! עם ההטעמות במקומות המיוחדים לך... פתאום הבנתי עד כמה שכחתי את קולך, את המחוות הקטנות שלך.
התבגרנו, התרחבנו (תרתי משמע J ), שיבה זורקת בשער חלקנו, אחרים מקריחים, כולנו הכרסנו.., ילדינו – שקד, עינב, איתן, ליה, מוריה, עמרי, אביתר, איתי, לביא ובניה – גדלו כל כך. אוטוטו לאלון תיוולד בת נוספת.
אני כל כך רואה אותך בדמיוני יושבת על הספה וכל הנכדים מטפסים עליך. את צורחת מאושר ומתגלגלת מצחוק, טורפת את כולם...
כמה הפסדת. כמה הם הפסידו.. היית סבתא מדהימה לשקד ועינב ואין לי ספק שהיית סבתא נהדרת ומעורבת גם לכל השאר. תחושת ההחמצה לא מצליחה להניח לי.
אני מקווה שאת רואה אותנו מלמעלה..
אמא, השנים חולפות וחיינו משתנים. לעיתים נהיה קשה יותר ויותר להיפגש כולנו יחד. אבל אמא, גם אם אנחנו לא נפגשים לעיתים קרובות כולנו יחד – הדבק שהדבקת אותנו בו לא נמס ולא ניתן לו להימס. אני מבטיחה לך שאנחנו תמיד נהיה מאוחדים ונעמוד אחד לצד השני, בדיוק כמו שלימדת אותנו תמיד. כמו שציווית לנו כל חיינו.
חגגנו השנה את חג הפסח יחד. אומנם עשינו "משמרות" ולא הצלחנו כולנו להיפגש יחד, אבל היה מצוין! בליל הסדר שרנו את "אחד מי יודע" כמובן. נזכרנו איך כשהיית עם הכרה חצי מעורפלת אז בבית החולים, הצלחת לזכור את "אחד עשר כוכביא", כשארז ואני לא הצלחנו להיזכר מה זה "אחד עשר". השיר הזה לעולמים יהיה מזוהה איתך ועם הימים שלנו לפני הפסח איתך.
במהלך חול המועד טיילנו את הטיול המסורתי שלנו. היינו כמעט בהרכב מלא. היה מצוין! כמה היית נהנית..
הבטחתי לך בספר שעשינו לזכרך שננסה לזכור אותך בטוב ובשמחה. לא ברגעי העצב והכאב. אני מודה שמאוד קשה לי לעיתים לזכור זאת. הבכי משתלט ומשכיח את השמחה. אתמול אחר הצהרים ישבתי עם עמרי ועיינו יחד בספר לפני שנסענו לאזכרה בבית הכנסת. ראיתי את התמונות שלך עם הנכדות ואת האושר על פנייך והשמחה כשהיית איתן. ונזכרתי.. נזכרתי מה הבטחתי. סיפרתי לעמרי כמה מצחיקה היית, על הצחוק המתגלגל שלך שהיה מרעיד לך את כל הבטן, השטויות שהיית עושה לנו, גם כשכבר לא היינו כל כך ילדים. ברמה שלפעמים היה מביך קצת מול אחרים..
כמה שהיית אופטימית גם במצבים קשים. לפחות כך שידרת לנו..
אז חשוב לי להזכיר כן גם לכל הנוכחים את שמחת החיים והאופטימיות שלך. שכולם יזכרו אותך בחיוך ולא רק בעצב.
אסיים בשיר של חלי ראובן-
רק הבטחי לי
שתבואי לבקר מידי פעם
רק הניחי בי את הידיעה
שלעיתים
תשוב רוחך הנדירה למלא את הכסא הריק שהותרת בשיא פריחת הסביונים
שישוב קולך לבקר בדימיונותיי
ליבי - די לו בזכרונך הקצר
גם קול צחוקך משביע את בטני
ואת רעב העולם אליך
רק הבטחי לי
שתמצאי דרך לדבר איתי
להוריד עלי מלמעלה אביב
להניח פרפר על חלוני
אולי - אל תלכי?
אולי אהבתי לקיומך תשאיר אותך כאן?
רק עוד קצת
שאוכל לאמר לך שוב
כמה חקקת בי דרך
כמה ליוית את ילדותי
את ימיי,
הבטחי לי
שתבואי לבקר
מפעם לפעם
אני תמיד אשאיר את הדלת פתוחה
ובתוך המזוזה
ליד הקלף
ירטוט
פתק נצחי
אשר מקופלים בתוכו
כל השנים
שזכיתי בך
וציור של לב אדום גדול ממידותיי
אמוש, אנחנו אוהבים אותך כל כך. את בליבנו ובמחשבותנו כל יום. כל הזמן.
תודה לך אמא אהובה על שהיית לצידנו בשנים שהיית. תודה לך על מי שאנחנו – הרבה מזה כמובן בזכותך. פשוט תודה.
וסליחה אמא. על כל כך הרבה דברים.
שמרי עלינו ועל משפחותינו מלמעלה. יהיה נחמד אם תתני איזה סימן מפעם לפעם..
אוהבים אותך מיליונים – עד השמים ובחזרה. זוכרים לעד.
געגועים/ שקד דהאן
סבתא אני ממש, מתגעגעת אלייך החיים שלי כבר לא אותם חיים בלעדייך היית ותמיד תיהי, אחד האנשים שבנו את חיי ועיצבו כבן אדם בחיים לא חשבתי שאשפשר להתגעגע, כל כך למישהו אני מקווה שטוב לך שם למעלה מחר היומולדת שלי ואת לא תיהי בו לא תארגני לי יומולדת ולא תשירי לי ותכיני לי את העוגה שאני הכי אוהבת מתגעגעת אלייך
6 שנים חלפו. 2250 ימים (היו שנים מעוברות...), ועדיין לא נתפס שאת לא פה. כאילו רק אתמול עוד הלכנו לקנות יחד בגדים מספיק חמים לנסיעה לאזייברג'ן, כאילו רק אתמול ישבנו יחד בסלון ופינטזנו על החופשה שלנו אחרי ההשתלה.
6 שנים חלפו והכאב לא מרפה. החור הגדול שנפער בלב עוד שורף וכואב נורא. לעיתים הוא גדל, לעיתים הוא מצטמק מעט, אבל הוא שם. וכואב. הוא מלווה אותנו ברגעי עצב וברגעי שמחה.
אנחנו חושבים עלייך בלי סוף, כל יום. מה היית אומרת על סיטואציה כזו או אחרת, כיצד היית נוהגת או מתמודדת... לא חולף יום שאנחנו לא חושבים עד כמה התמזל מזלנו שהייתה לנו אמא כמוך – אמא וחברה.
את חסרה נורא.
אנחנו משתדלים מאוד למלא את צוואתך (גם אם לא נאמרה במילים מפורשות כי מי חשב שזה יגמר ככה..) להיות יחד ולהיות אחד בשביל השני תמיד – מגיל מאוד צעיר השרשת בנו את זה – לא משנה מה יקרה – תמיד יהיה לכם אחד את השני. אנחנו משתדלים להמשיך כפי שחינכת וגידלת אותנו. אני מקווה שאנחנו לא מאכזבים אותך.
ב- 6 השנים האחרונות עברנו הרבה. כל אחד כיחיד וכולנו כמשפחה. הבטחת לנו שדברים ישתנו אחרי ההשתלה. אין לך מושג כמה זו נבואה שהגשימה את עצמה.
נולדו לחלקנו ילדים נוספים שלא זכית להכיר לצערנו – איתן, ליה, עמרי, איתי ואביתר הצטרפו לשקד ועינב. אלון וסיון מצפים לתינוק בקרוב. מרביתם לא זכו להכיר אותך באופן אישי, אבל כולם מכירים אותך ויודעים מי זו סבתא בלה. אנחנו מבטיחים שככל שהם יגדלו הם יכירו יותר ויותר את הסבתא שהם פספסו ולא זכו להכיר.
אם היה עליי לבחור דבר אחד שקשור אליך, אמא, שעושה אותך כל כך מיוחדת, אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לעשות זאת.
אינני יכולה להתחיל למנות את הפעמים בהן סבלת את מצבי הרוח שלנו, שניחמת אותנו, שגם כששגינו – הראית לנו איך אפשר לצמוח משם, שהקשבת לחפירות שלנו (ועם חמישה ילדים זה הרבה חפירות...), שזכרת מה כל אחד אוהב או לא אוהב – אלון לא אוהב גמבה בסלט, ארז לא אוהב גבינה וכהנה וכהנה..., שהצחקת אותנו, שבכית איתנו, שחיזקת אותנו, שהענקת יציבות ואחדות למשפחה, את החוזק שלך, הלחימה שלך בכל מה שנוגע לילדייך, אהבתך כלפינו ללא תנאים וללא גבולות, שפשוט היית שם....
השנים בהן בילינו איתך טומנות בחובן זכרונות רבים ויקרים. ככל שחולפים הימים, שאנו מתבגרים, אנחנו מבינים שאין אמא כמוך ומעריכים אותך עוד יותר על מי שהיית. אנחנו מקווים שהצלחנו להראות לך את אהבתנו הגדולה והערכתנו אליך בימי חייך.
אני רוצה להתנצל שוב, אמא, שהבנו מאוחר מידיי עד כמה את חולה, שלא עזרנו מספיק, שלא הודנו לך מספיק על מה שעשית בשבילנו ועל כל ההקרבות שעשית עבורנו. אני רוצה להתנצל שלא קיימנו את ההבטחה שלנו ולא הצלחנו לנצח.
תודה לך אמא על שהיית לנו האמא שהיית. נוחי על משכבך בשלום ושמרי עלינו ועל משפחתנו מלמעלה בין העננים...
אוהבים אותך מאוד מאוד – עד השמים ובחזרה - ומתגעגעים עד אין קץ, כולנו
געגועים/ שקד דהאן
סבתא בהר עברו שלוש שנים של צער וכאב נוראי אני עוד יום עולה לכתה ה' ועצוב לי מאוד שלא תזכי להיות איתי ברגכ הזה אני מתגעגת אליך כול שניה כול דקה ואני כועסת על ההורים שלי שלא נתנו לי לראות אותך לפני שמתת מתגעגת אליך תמיד
סבתא אני מתגעגת אליך כול שניה כול דקה עכשיו שאני כותבת את אני מוצפת דמעות אם היתה לי אפילו רק דקה הייתי מחבקת אותך ואומרת לך כמה אני אוהבת אותך ומתגעגת אליך אני מרגישה שלא נפרדתי ממך וחבל שלא זכית לראות כול מה שקרה כרמל התחתנה דיקלה התחתנה אלון מאורס לדיקלה יש ילד - עמרי ולכרמל ילדה - מוריה, ואלעזר התבגר כול כך וסבא מתקדם בחיים ולי נולדו שני אחים איתן וליה ואת לא זכית לכול זה ולא תהי בחלקה של איתן וגם לא זכית ואני ועינב גדלנו עינב כמעט גומרת כיתה א' ואני ד' מחר לעינב יש מסיבת חומש. מקווה שאת רואה את כולנו בשמים. ואני מקווה שעוזר כל מה שאני אומרת בתפילה.
דברי הספד במלואות שנה לפטירת אמא/ דיקלה (בת)לקריאה
דברי הספד במלואות שנה לפטירת אמא/ דיקלה
אמא אהובה ויקרה שלי,
התלבטתי הרבה אם להגיד משהו היום.. החלטתי שלמקרה שאת שומעת אותנו פה היום - אני חייבת לך לפחות את זה... על אף הקושי.
שנה עברה. פשוט לא נתפס! כאילו אתמול עוד ישבנו בסלון וצחקנו...תכננו את הטיול שלנו יחד אחרי ההשתלה.. את עדיין כל כך מוחשית, הריח שלך עוד באף שלי, הצחוק המתגלגל שלך שסחף אחריו את כולם עד דמעות... מרגיש לי כאילו נסעת לאנשהו, כאילו את בבית חולים ומשום מה אנחנו לא שם.. כאילו עוד רגע תחזרי הביתה והכל יחזור להיות כרגיל – המריבות הקטנות, הלחץ של יום שישי בצהרים לפני שבת, הדאגה הפולנית שלך שתמיד אמרת לי "כשיהיו לך ילדים ב"ה תביני אותי..".
את כל כך חסרה. כל יום. לאבא, לנו, לאחים שלך, לחברים... מתוך הרגל, אני עדיין לוקחת ארבעה פריטים כשאני קונה כל מיני שטויות של בנות. אני נזכרת ומחזירה אחד.
השנה האחרונה הייתה מטורפת, אבל על אף הטירוף והסבל שלך, אני חושבת שהייתה לנו שנה נהדרת. בראיה לאחור - כאילו נפרדנו ממך בלי לשים לב. זה התחיל במסיבת הפתעה ליו"מ 50, המשיך עם הטיולים שעשינו כל השנה, אפילו שהיית חולה ועם דיאליזה, מופע ההתרמה.... זו הייתה שנה שהיינו המון ביחד כמשפחה. יותר מבדרך כלל.
אמא, כולנו היינו בטוחים שזה ייגמר אחרת. לגמרי אחרת.. בחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שנגיע למצב שאנחנו היום. כשנחתת בתל השומר וראיתי בתוצאות של הבדיקות קראטנין 7.9, אני זוכרת שהייתי בהלם. שאלתי את דר בן דוד "איך אני אומרת לה כזה דבר??". התקשרתי לארז ואבא ואמרתי להם שיש סיכוי שאיבדנו את הכליה, למרות שבן דוד אופטימי שעם הטיפולים הוא יציל אותה חשבתי שהכי גרוע שנחזור לדיאליזה..
היינו אופטימיים, גם ברגעים הקשים ביותר, גם ערב לפני פטירתך כשישבנו אבא, ארז ואני בכניסה של טיפול נמרץ וניתקנו בשעה 24:30 בלילה שיחת ועידה עם מומי ועוד רופא שהוא קישר לנו. יצאתי משם ודיברתי עם חברה שלי ואמרתי לה "אודליה, אמא שלי תצא מזה! היא חזקה יותר מכולנו ויותר מהכל". בשעה 06:07 בבוקר כשראיתי את הטלפון של ארז על הצג והוא אמר שצלצלו מהבי"ח שנגיע ולא רצו לפרט, כבר היה ברור שזה הסוף. כשפתחתי את הארון לזרוק עליי משהו מהר ולקחתי חולצה, החלפתי אותה ישר כי נזכרתי שתמיד אמרת לי "אנחנו הולכים להלוויה עם לבן". אמרתי לעצמי שאסור לי לחשוב רע, ובסוף בחרתי חולצה ורודה-לשדר אופטימיות.. בצהרים, לפני הלוויה, עצרנו בבית והחלפתי ללבן.
היום אני משחזרת שיחות שלנו בבית חולים ומבינה שאת הבנת הרבה לפנינו שזה נגמר. נפרדת מאיתנו ולא שמנו לב..
אמא, רציתי לומר לך תודה. בשמי ובשם האחים שלי – תודה על שהיית לצידנו תמיד, תודה על האהבה האינסופית, תודה על כל הצחוקים והשיגועים, תודה על ההקשבה התמידית והיכולת לסבול את השטויות של כל אחד מאיתנו, תודה על הדאגה (גם אם לפעמים כבר שיגעת אותנו..), תודה לך שהצלחת למצוא את הקו הדק בין להיות אמא ששולטת ביד רמה על ילדיה ובין חברה. חברה אמיתית לכל אחד ואחת מאיתנו. היריעה קצרה מלהכיל את הכרת התודה שלנו אלייך, ויש כ"כ הרבה דברים שאני אפילו לא יכולה לבטא במילים.
ובאותה נשימה - אני רוצה לבקש סליחה. סליחה על שלא הבנתי כל השנים עד כמה את חולה ושלא עזרתי מספיק בבית, תמיד היית כל כך חזקה. שור! סליחה שלא אמרתי לך מספיק כמה אני אוהבת.. סליחה שכעסתי.. סליחה על שצעקתי בבית חולים באותו יום, סליחה על שלא הצלחנו...
אני מקווה שמידיי פעם את מציצה אלינו מבין העננים ובודקת מה איתנו, משתתפת איתנו בציוני הדרך החשובים בחיינו.. רואה כמה שאלעזרי גדל ונהיה לנו גבר, רואה שנולד לך נכד חדש, רואה שיניב ואני מתחתנים. שיגעת אותי על זה והנה זה קורה, אבל לצערי את כבר לא פה.
אני מאחלת לי ולאחיי שנצליח להיות הורים לילדנו לפחות מעט ממה שאת היית אמא עבורנו.
אוהבים אותך מיליונים. עד השמיים ובחזרה וברמה שאת בכלל לא יכולה לתאר.
דברי הספד במלואות 3 שנים לפטירתה של אמא/ דיקלה (בת)לקריאה
דברי הספד במלואות 3 שנים לפטירתה של אמא/ דיקלה
אמא'לה אהובה שלי,
שבוע שלם אני חושבת מה אני אגיד פה בבית העלמין, ופשוט לא מצליחה להתחיל. כי איך אפשר בכלל לבטא במילים את מה שאני מרגישה?! את הבור העצום שנפער בלב, את הגעגוע, את הבדידות, את ההחמצה...
מעבר לאמא, היית חברתי הטובה ביותר. בלי מילים ידעת בדיוק מה עובר לי בראש, ידעת מה לומר ומתי, איך לנחם ואיך להרגיע, להיות הכתף שעליה אפשר להישען..
גם בשבועות האחרונים שלך, גם כשהיית בטיפול נמרץ לפני שהורדמת.
ולא רק לי היית כזו, אלא גם לאבא ולאחיי.
זה מדהים, אמא, איך לכל אחד מאיתנו תמיד גרמת להרגיש הכי מיוחד בעינייך. גם בזמנים הקשים שלך.
אז למרות הקושי, התיישבתי אתמול בלילה, אחרי האזכרה בבית הכנסת והתחלתי לכתוב..
תמיד הערכנו אותך אמא, אני בטוחה שידעת את זה. גם כשרבנו, התווכחנו ולא ראינו עין בעין – דעתך תמיד הייתה חשובה לנו ותמיד היינו צריכים לשמוע את דעתך לפני שאנחנו מקבלים החלטה. עד היום אנחנו חושבים מה היית אומרת את על סיטואציה כזו או אחרת... אבל היום, כשאת לא פה וחלקנו הפכנו להורים בעצמנו, אנחנו מעריכים אותך אף יותר!
חברה שאיבדה גם היא את אמה בגיל צעיר אמרה לי אחרי שנפטרת שאובדן של אדם קרוב כל כך פוער בור בלב. בור שלעולם לא יירפא.
וכן, כבר שלוש שנים אני מנסה להתמודד עם הבור הזה. לפעמים אני מטפסת כמה צעדים למעלה, לפעמים נופלת והברכיים נפצעות, לפעמים אני נאחזת בציפורניים כדי לא ליפול.. אבל כנראה שלצאת מהבור הזה לעולם לא אצליח..
אומרים שהזמן עושה את שלו... כנראה שנצטרך לחכות ולבדוק האם מי שאמר את המשפט הזה באמת ידע על מה הוא דיבר..
אמא, לפני שנסעת לניתוח אמרת לנו לא אחת – "אחרי הניתוח הכל ישתנה. הדברים לא יהיו כמו עכשיו". ואני הבטחתי לך שדברים ישתנו... אם רק היינו יודעים עד כמה המילים שלך יהיו נבואה שתגשים את עצמה..
כמה שהשתנה פה.. אין לך מושג.. לארז נולדו עוד שני ילדים – איתן וליה. כרמל ואני הפכנו לאמהות למוריה ולעמרי. אלון מתחתן. אלעזרי נהיה גבר!!
בבית חולים, אחרי אחד הביקורים של אלעזר, אמרת לי "וואו! כמה הוא גבהה! הוא כבר ממש גבר!" ואמרת בבדיחות שאם היה עובר עוד קצת זמן לא היית מזהה אותו. אז עכשיו, אמא, בטח היית מתקשה לזהות אותו..
מה שאני מבטיחה לך אמא שלא ישתנה – זו האחדות שלנו כאחים וכמשפחה.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת שהיית אומרת לנו שלא משנה מה יקרה – תמיד יהיה לנו אחד את השני. יהיו מריבות, יהיו מחלוקות, אבל תמיד נדע שיש לנו את האחים שלנו. כך חינכת אותנו מגיל צעיר וזו גם הצוואה שהשארת לנו בלי ששמנו לב. כשלא שמנו לב ונפרדת מאיתנו בבית חולים, היו לך משפטים שהזכירו לנו את זה שוב ושוב.
בכל התקופה מאז שקרסו לך הכליות ונלחמנו לאסוף כסף כדי שתצאי לניתוח, ארז ואני רבנו לא מעט – המתח והלחץ עשו את שלהם. כמעט שלא הייתה שיחה בנינו שהנושא לא עלה מהכיוון שלך. זה מאוד הפריע לך שאנחנו מתווכחים, ועוד בגללך..
בבית חולים יום אחד ראית אותנו יושבים וצוחקים. קראת לי אחר כך ואמרת לי שאת שמחה שחזרנו להיות כמו פעם. שאלתי אותך אם היה לך ספק שזה יקרה.. הרי תמיד אמרת שזה טבעי שרבים ומתווכחים. אמרת לי "לא. לא היה לי ספק. פשוט הייתי צריכה לראות את זה".
לא הבנתי בזמנו, אבל כבר אז התחלת להיפרד מאיתנו בלי ששמנו לב בכלל, לפחות בלי שאני שמתי לב, או שפשוט העדפתי שלא לשים לב...
באחד מן הימים שעוד היינו במחלקה אמרת לי איזה שמונים פעם תודה. אמרתי לך שתפסיקי לבלבל כבר את השכל. את אמא שלי ואני אעשה הכל בשבילך. את המשכת בשלך עם התודה המעצבנת הזו. בדיוק האחות נכנסה וקצת הסתלבטנו עלייך שכלום לא בחינם וחכי חכי כמה את תעבדי אצלי קשה כשיהיו לי ילדים... ואת ענית לי מילה אחת: "הלוואי..".
אז אני מקווה שגם אחיי ואבא תמיד יזכרו שלא משנה מה קורה – אנחנו תמיד פה אחד בשביל השני ולעולם לא ניתן לשום דבר ולאף אחד להיכנס בנינו. כי כך תמיד אמא חינכה אותנו וזו הייתה צוואתה אלינו. לכל אחד מאיתנו היא מצאה את הדרך להגיד את זה בזמן כזה או אחר.
אמא'לה, נוחי על משכבך בשלום והיי סמוכה ובטוחה שנקיים את צוואתך אלינו.
לסבתא/ שקד דהאן
רציתי לספר שעינב לא מפסיקה לדבר עליך, שהיא ראתה שהיה לכרמל קרע קטן בבד של העגלה היא אמרה שאת תתפרי וכרמל שאלה אותה מתי בדיוק והיא ענתה שתחזרי.
געגועים לסבתא/ שקד דהאן
אני חושבת אליה כול הזמן אני ממש מתגעגת אליה אני מחכה שתהיהי תחיית המתים והיא כבר תחזור הגעגועים לא מפסיקים לחדור בי ושמקניטים אותי בנושא אני בוכה ובוכה
לקריאה
סגור
